חזרנו לשגרה! האומנם?

עבור ילדים רבים היו אלו שנה וחצי לא פשוטות. ברגע אחד כל מה שהכירו השתנה. הבלתי שגרתי הפך לשגרתי, הלא ידוע התארך ממספר חודשים לכמעט שנתיים של חוסר ודאות. ועם האחרונים הגיעו בידוד חברתי, הסתגלות לתנאי מחייה ולמידה שונים, מתחים מבית ומחוץ ועוד. עבור ילדים בכלל וילדים על הרצף האוטיסטי בפרט, היציאה משיגרה הינה חוויה מבלבלת ולא פשוטה. לקבוע ולידוע מראש יש אפקט הרגעתי; אני יודע/ת מה עומד לקרות מחר ואף היום בערב ולכן אין הפתעות ומכאן שאין צורך להתארגן מחדש או להתכונן.

ואז כאמור הגיע וירוס הקורונה, ואין שבוע הדומה לקודמו. המפגשים המעטים שהיו עם ילדים בני גילם התמעטו עוד יותר ואף נעלמו וקשר עם חברים בעזרת הזום לא תמיד רלוונטי. וכך עולמם של הילדים הלך והיצטמצם לכדי מסך מחשב/ טלוויזיה/ פלאפון,  כאשר  פעמים רבות הם ספונים בחדרם ברוב שעות היום.

גם לאחר החזרה למסגרות, ההתאקלמות הייתה קשה מאוד. הרי החזרה אינה רציפה, היא שזורה בבידודים לא צפויים, בדיקות חוזרות ונשנות, הנחיות המשתנות השכם וערב, קפסולות, שינויי מערכת תכופים ועוד. אותם ילדים נדרשו שוב "להסיר אבק" מאותם כישורים חברתיים הקשים להם גם ככה. מאותן מיומנויות אשר היו ב"תרדמת" במשך חודשים רבים וכעת יש צורך "להעירן" מחדש ואז שוב, הן חוזרות ל"נמנמם" מבידוד לבידוד וחוזר חלילה.

במהלך השנה וחצי הללו ראינו כי ישנם ילדים שהפכו עצובים יותר, מתוחים יותר, רגישים יותר. היינו עדים לרגרסיות להתנהגויות שנידמה היה שנעלמו (לעיסת שרוול, טקסים, טיקים) שמטרתן בין השאר הפחתת החרדה.

אז מה עושים עכשיו? שואלים אותי הורים רבים. שאלה טובה. ראשית, נסו לקבל בהבנה את השינויים החלים בהם עם הרבה אורך רוח אך עם יד על הדופק. כלומר יש לשים לב האם הרגרסיה ממשיכה או האם חל שיפור לאורך הזמן ולפעול בהתאם. שנית וחשוב מאוד- זמן. תנו לשגרה ולזמן לעשות את שלהם….תנו לילדים זמן להתרגל לימי הלימוד הארוכים והאינטנסיביים, לריבוי הגירויים, לשעות החדשות (למשל ילד שהתרגל להתעורר בכל יום בשעה 10:00 לפתע נדרש לקום ב-7:00 בבוקר).

העניקו הרבה ביטחון ואהבה, השרו רוגע. עשו זאת על ידי מילים מרגיעות, אמירות מחזקות, תזכורת כי אינם לבד. בנוסף, תיווך המציאות על ידי ההורה/המטפל/המורה היא חשובה ומתן מקום לשיח על השינויים החלים הוא חשוב לא פחות. משפטים כגון: "עד  עכשיו היה כך ועכשיו מתחיל כך", "כבר X זמן שלא פגשת את החברים זה ודאי מרגש/ מפחיד…". תנו לגיטימציה לקושי: "זה בטח נורא מבלבל שהמערכת משתנה כל כמה ימים"…"זה בטח לא נעים שאת/ה נאלץ/צת להיבדק כל כמה ימים". והכי חשוב- ליזכור כי ההסתגלות מתחילה עוד מהבית: הקפידו על שיגרת יום קבועה עד כמה שניתן (השכמה, ארוחות ולינה בשעות פחות או יותר קבועות). במידה וישנם שינויים הידועים מראש, הכינו אליהם את הילדים (למשל חוג שהתבטל, הורה היוצא למילואים וכדומה).

ולבסוף – קשר רציף בין ההורה, המטפל/ת והמורה הינו מאוד חשוב בכדי לסייע לילדים בצורה מיטבית. במידה וקורה משהו חריג בבית/בטיפול/בביה"ס כדאי לעדכן איש את רעהו על מנת ליצור חזית טיפול אחידה ומועילה.

שנדע ימים טובים ורגועים ובריאות בגוף ובנפש.