פאם יוגב פלטק היא אחת מאותן נשים מיוחדות שהקריירה שלהן שזורה בסיפור ההקמה וההתפתחות של העמותה לילדים בסיכון. היא נמנית עם מקימות יחידת חולון וניהלה את היחידה שנים רבות. במסגרת ציון שנת ה-30 לעמותה, שוחחנו עם פאם, ששיתפה אותנו במסלול שעברה.

ספרי לנו קצת על הדרך שלך לפני שהגעת ליחידת חולון

במסגרת לימודי לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד, עשיתי פרקטיקום במרפאת ילדים ונוער ברמת חן. בהמשך השתתפתי בקורס בהנחיית גב ימיה חלפון שכלל חונכות עם ילד מהגן הראשון של העמותה ברמת-חן, ובסיום לימודיי בשנת 1990 הוצע לי להמשיך להתמחות. כמתמחה, אותה ילדה שהייתי חונכת שלה הפכה להיות מטופלת שלי וטיפלתי בה מעל 15 שנה. היום היא בת 35 ואני עוד בקשר איתה ועם משפחתה.

מתי נולד הצורך והרעיון להקים יחידה חדשה?

בזמן ההתמחות שלי הייתה בעיה עם קבוצת ילדים בחולון שלא הייתה להם מסגרת. הם פנו להתקבל לרמת חן אבל לא היה מקום. בשנת 1992 פנו אליי לבדוק אם אני מוכנה לפתוח גן ראשון בחולון , בתמיכת התפתחות הילד בחולון ועיריית חולון. ד"ר אביגיל גולומב הייתה דמות מאד משמעותית בתהליך, כי היא שמרה מאד על הצביון של הגן במטרה להפוך אותו לגן בקהילה. היא הבינה כמה חשוב להכין את השטח כדי לתת לנו מעמד חוקי וסמכות, לצד האחריות להוביל טיפול באוטיזם בעיר.

מה גרם לך לקחת על עצמך את המשימה?

לקחתי את האתגר במידה רבה של תמימות, לא הבנתי למה אני נכנסת… היום אני גם מבינה שהידע שלי בנושא אוטיזם היה מינימלי. בקבוצה הראשונה שנפתחה ממש למדנו ביחד – אני והצוות, הילדים וההורים, את המשמעויות והצרכים. בגן הראשון היו ילדים מחולון, פתח-תקווה, בת-ים, ראשל"צ ואשדוד. 8 ילדים בסך הכל – עד כדי כך האבחון בקהילה היה נמוך בתקופה ההיא. היום אנחנו עם 22 גנים בחולון – עם ילדי חולון בלבד.

על בסיס הגנים שנפתחו בחולון גב נחמה בן פזי יזמה את מודל ההמשך – המערך המשלים, שגם הוא התחיל בחולון, והיום בכל שכבת גיל בחולון יש כיתות מיוחדות. מאד נחמד מדי פעם לקבל טלפון מנער או נערה שהיו בגן שלנו והיום מסיימים תיכון.

מה היו לדעתך הגורמים שהובילו להצלחה ולצמיחה של היחידה?

שילוב של הרבה דברים – קודם כל שיתוף הפעולה. בין הגורמים הפונקציונליזם לקיום הגן: העמותה, הרשות המקומית והפיקוח החינוכי. שנית, להתמקם מקצועית כבעלי ניסיון וידע בתחום האוטיזים שיכולים לתרום גם למסגרות אחרות בעיר בעזרה וייעוץ.  גם המבנה הארגוני תרם לצמיחה – ההנחיה של המפקחת הייתה שלא יקום גן בודד אלא שכל הגנים יקומו בזוגות. זה מאד תרם ליכולת שלנו ללמד ואיפשר המון הפרייה הדדית.

גורם נוסף ואולי המשמעותי ביותר טמון בכך שהיינו קבוצה של אנשים עם תשוקה להבנה מעמיקה של ההפרעה. הדור הראשון למד באופן אינטנסיבי – שעתיים בשבוע כל שבוע הקדשנו לקבוצת למידה של קריאת חומר מקצועי על אוטיזם. נסענו ללונדון 3 פעמים להשתלמויות ומפגשים עם מומחים עולמיים בתחום, שעד היום אנחנו בקשר איתם. ביססנו את זה שמי שבא לחולון בא ללמוד. הלמידה לא הייתה מתוגמלת, אבל מי שבא ידע שזה חלק מדרישות התפקיד. כמובן שזה לא הכל אני! כל שנה התווספו לקבוצה אנשים שליוו אותנו המון שנים ותרמו תרומה אדירה, חלקם עדין עובדים לצדי. חולון היא יחידה לומדת.

איזה שינוי את רואה בטיפול באוטיזם בין לפני 30 שנה להיום?

הידע כמובן גדל ואיתו נכנסו המון גישות ומודלים. בחולון אנחנו מאד מקפידות על המודל שאנחנו מאמינות בו שזה המודל האינטגרטיבי. אנחנו משקיעות המון בפיתוח היכולות של כל ילד מתוך עצמו ושמות דגש בעבודה על אינטגרציה. לצד התפתחות מאד גדולה של כל מיני מודלים ושיטות, אני רואה מגמה בקרב המשפחות של חיפוש "פתרונות קלים". רוצים תוצאה מהירה, אך היא לא תמיד מספיק מופנמת.

מה את רואה כאתגרים המרכזיים כיום, ואילו כיווני התפתחות את מאחלת לעמותה?

מגמת הגידול של הגנים טומנת בחובה גם אתגר ניהולי וארגוני. אני מאחלת לנו להמשיך להחזיק את השילוב בין הדרישה למקצועיות  תוך שמירה על הקשר האישי עם כל העובדים.

איפה את היום ולאן מועדות פניך?

בספטמבר 2019 האחרון יצאתי מניהול היחידה. אותי החליפה הסגנית שלי אורלי שלו, ואני נשארתי להיות מנהלת אשכול ומדריכה. חזרתי למקורות המקצועיים שלי וטוב לי מאד במקום הזה היום.

פוסטים נוספים

בתקוה לימים טובים יותר

סיכום שנת 2023 בצל המלחמה

המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר החלה זמן קצר מאוד לאחר תחילת שנת הלימודים. בשנת שגרה, זהו זמן המוקדש בדרך כלל להכרת הילדים ולהכנת תוכניות עבודה שנתיות. המלחמה העמידה אותנו בפני אתגרים שלא ידענו...