לפני 30 שנה בדיוק התחלתי לטפל בילדים עם אוטיזם. התחלתי, עדיין כסטודנטית לפסיכולוגיה, לטפל בילדים בגן התפתחותי, שהיה אז בתוך מרכז להתפתחות הילד. נכנסתי עם הילדים לראשונה לחדר הטיפולים כשאני מצויידת בשתי הנחיות: האחת- לקרוא את ספרה של חנה סגל "Introduction to Melanie Klein". השנייה- להכין לכל ילד בטיפולי "קופסא אישית".

חודשים ספורים חלפו מתחילת הטיפולים וכבר פרצה מלחמת המפרץ (הראשונה) ונוספה לי הנחיה שלישית: להיכנס לחדר הטיפולים עם ערכות המגן (של הילד ושלי). לעומת זאת בלטה בחסרונה המדריכה שלי, שנמלטה מאימת הטילים לים המלח…

שנתיים חלפו, ועל דלת חדרי במכון כבר התנוסס השלט הנכסף: "יונית שולמן – פסיכולוגית". אמנם החדרון צר מהכיל ולו שני כיסאות משרד, אבל השלט- שלט…

שמענו שם במכון על גן חדש שהוקם, גן שקד, שכל כולו ילדים עם אוטיזם, וגם במכון עלה רעיון מהפכני לייחד את אחת מכיתות הגן לילדים עם אוטיזם. ויכוח גדול צץ בצוות: מה הטעם בגן כזה? עם מי יתקשרו הילדים כשכל אחד ספון בפינתו? וכיצד יתמודד הצוות עם המצוקה, הבדידות והכאב?

שם גם התאהבתי בעבודה עם ילדים עם אוטיזם. משם יצאתי למסע לחפש איך ללמוד את התחום. לא היה קל למצוא מי ילמד אותי. לא בדיוק תכנית ההשתלמויות של שנת 2020… חיפשתי בין מדפי הספריות באוניברסיטה (אינטרנט היה רק שעתיים ביום), בימי עיון שנערכו לעתים נדירות, בהשתלמויות בחו"ל. לא אחת מדריכי למדו את הנושא לצדי ואתי, כששנינו בוחנים לראשונה מפגש טיפולי עם ילדים עם אוטיזם. את פרי עבודתי, תיאור מקרה, הצגתי בכנס באוניברסיטת תל אביב. בחוץ לאחר ההרצאה המתינה לי ד"ר אירית מור, הציגה את עצמה וקשרה עמי שיחה קלה, כמיטב גיוס העובדים היצירתי של העמותה…. וכך, לאחר זמן לא רב מצאתי את עצמי כאן בעמותה, והיתר – היסטוריה…